פרסומים בנושא: סיפורים

ברווזיי נעלים

יום שלישי, 12 בינואר, 2010
נכתב ב-13.11.2005

העיר כולה הייתה מוצפת. לא ניתן היה עוד לעבור ברגל ממקום למקום. כלי רכב גבוהים בלבד הצליחו לפלס לאט את דרכם במים, ובתוכם דחוסים תושבים מבוהלים המנסים לברוח ולהציל את נפשם. הגשמים גברו. גלי ענק מהים פלשו לחוף וכיסו את פני האדמה.

אתי חזרה הביתה רטובה, לאחר ניסיון כושל לצאת לרחוב. סוף סוף מצאה שימוש למגפיים הגבוהים שקנתה בסוף החורף שעבר. כשחזרה הביתה עם רגליים יבשות, היא חייכה אליהן וליטפה אותן בהכרת תודה. מבזקי החדשות בטלוויזיה נעשו מאיימים משעה לשעה. שמעה את הפניות אל הציבור לעזוב את הבתים ולהתרחק מהעיר. אבל הדברים כאילו לא הופנו אליה.

יורם בעלה שעבד במהלך השבוע בעסקיו בירושלים צלצל אליה בלי הפסק, מתחנן שתבוא אליו. "השאירי הכול! עזבי את אילת סעי לשדה התעופה ובואי לכאן! למען השם אתי, אל תעשי שטויות!" זעק אליה מבוהל. "בואי מהר לפני שיהיה מאוחר!" היא הקשיבה בשקט, הניחה את השפופרת וחזרה לשבת בכורסה. לרגליה נעלי הלכָּה השחורות אותן קנתה לקראת החגים. המגע הקריר שלהן הרגיע אותה. היא הסיטה את הווילון ועקבה בהתפעלות אחרי הרוח הסוערת, תנועת עצי הדקל המתכופפים עד קצה יכולתם מצד לצד ובמכוניות צפות שנראו כמו מפלצות ים שבאו לכבוש את העיר. כיוון שלא יכלה עוד לצאת לרחוב הסתפקה בהחלפת נעליים ובצעידה בהן על פני השטיח הרך בביתה. כל צעד הזכיר לה נשכחות.

נעליי הלכה שלרגליה היו יקרות לליבה במיוחד. זכרה איך קרצו לה מחלון הראווה. בלי היסוס נכנסה לחנות מדדה אותם והציצה ברגליה הצועדות במראה הנמוכה שבחנות וציירה בדמיונה את חלקי גופה העליונים כמו הייתה שוב נערה המופיעה בתפקיד ראשי בהצגת סיום השנה. היא קנתה אותן מיד. שעה ארוכה צעדה ברחובות, קופסת הנעליים בידה וחיוך נסוך על פניה. בחרה במדרכות עוקפות והאריכה בכוונה את הדרך הביתה, כדי לעכב מעט את מימוש העונג הקרב שבנעילתם.

מהדורות החדשות חזרו והודיעו על סופה משתוללת. הים געה והציף את רחובות העיר. הם היזהרו את התושבים שנותרו בבית לעזוב מיד ולהגיע למרכזי האיסוף על רכסי ההרים. היא התבוננה במראות כאילו התרחשו במקום אחר. השכנים עסקו בסגירת פתחים של חלונות ותריסים ובהכנת שקי חול בדלת הכניסה. אך היא התבוננה בהם, והמשיכה להסתגר בחדרה בקומה השנייה, ללטף את אוסף הנעליים ולסדרם.

בכל פעם שקנתה נעליים חדשות נהגה לשכב לישון איתן. צמודות היו לכפות רגליה מונחות על הסדין הלבן מתחת לשמיכה וכל גופה ערוך כדי לקבלם אליה בטקס של חניכה. מאז שיורם עזב לעסקיו יכלה לישון עם הנעליים ללא האימה המתמדת שיתעורר ויצעק עליה פתאום: "אתי, מה אייתך? השתגעת! מה, את שוב את ישנה עם הנעליים במיטה?" יכלה לעצום עיניים, לכווץ את הבוהן כדי להרגיש בהתנגדות של הדופן הרכה ובחספוס של הסוליה הפנימית. להתכרבל בהן כמו היו פוך מלטף למגע ולהירדם לתוך חלום. בדמיונה הייתה, מהלכת לקצב של תופים קדומים בנקישות עקב.

במיוחד אהבה להקשיב לצליל הנקישות של העקבים כשצעדה על ריצפת העץ או על פני מדרכות האספלט. כשצעדה על שטיח עבה שבלם את צליל הנעלים נבהלה לפעמים ורצה אל הראי לבדוק אם נעלמה או הפכה לבלתי נראית. בימים בהם קמה עליזה, סודרו הנעליים הצבעוניות כמו בצעדי ריקוד. ואילו ברגעים של עצב הן פוזרו בכל פינות הבית כמו נוצות לאחר מריטה.

בעצם, היה זה יורם שלימד אותה את משחקי הנעליים. עוד באותם ימים הראשונים. לפני כל משגל נהג לנעול לה נעליים דמיוניות תוך כדי ליטוף וליקוק של כפות רגליה. מתחיל היה בבוהן ממשיך במגע קליל על כל אצבע וסוגר על הזרת הקטנה. מחליק לאורך כף הרגל המתוחה, מתעכב בשקע הרך, נוגע לא נוגע, כמו מגע של נוצה קלילה. מתבונן בפניה רוויות העונג, ממשיך אל הקרסול וכמו מצייר עליו רצועות ולולאות לסגירה. עולה מעלה, גולש בליטוף קל בין שוקיה, מרטיט נימים בכל תאי עורה ומעביר נוצה של עונג שפיזרה את הזרמים בכל חלקי גופה. ואז, בהפתעה. היה שולף מאחורי הכר סנדל עם עקב דקיק ומתחיל לנעול אותו על כף רגלה.

תחילה היה אוסף בעדינות את אצבעותיה ומכוון אותם פנימה. אחר כך, מותח את הסוליה על פני כף הרגל. אוחז באבזם הזעיר שליד הקרסול מכוון את הלשונית לחור המתאים וכשסיים סגר במהירות. כמו לכד אותה בכלוב. מרגע זה הסתיים לגביו המשחק. הוא היה פונה למטבח לעשן או להכין לעצמו כוס תה. אפילו לא התבונן בה, שוכבת לוהטת וגופה מצפה. לימים למדה להמשיך בלעדיו. הסתפקה בנעליים. נהגה למתוח את רגליה לתוכם ולהניעה קלות את כף ידה בתוך הבשר הלח והרוטט שבין רגליה עצמה עיניה ונתנה לנעליים לבחור את הדמות שחיבקה וחדרה בה. כשמשולש המתח שבה התארך מהקדקוד עד קצה הבהונות הלכודות בתוך הנעל היה מתפרק בה עונג רך וחמים. היו לה נעליים מכול הסוגים. כול נעל שחררה מתוכה דמות אחרת שהביאה לסיפוקה. היא מעולם לא בדקה את מספרן. הן היו מונחות במגרות השונות, חלקן עדיין בקופסאות שהובאו מהחנות, וחלקן על אצטבאות מאולתרות. חלקן פזורות על פני הבית מסמנות עקבות של מסלולי ההגעה והעזיבה שלה.

באותו בוקר דפקו על דלתה אחרוניי השכנים, עמוסים תיקים ומזוודות. הם באו להודיע לה שהם עוזבים ובקשו שתפקח עין שלא יפרצו לביתם. היו גם כאלה שהציעו לה, לשם נימוס, לבוא אתם. אבל היא התחמקה והסבירה שיורם עומד להגיע ועליה להמתין לשובו. השכנים עזבו. והיא פנתה אל מגירות הנעליים שלה והבטיחה להן "אל תדאגנה יקירותיי, יש מי שדואג לכן. אני לא משאירה אתכן כאן, אני לא עוזבת בלעדיכן."

היא חזרה להתבונן בסערה שהתחוללה בחוץ. נמשכה כמו מהופנטת אל כוחות הזעם וההרס. רהיטים התעופפו באוויר, גגות התרוממו מעלה וצנחו פתאום למים כשהרוח מאסה בהן. פה ושם הבחינה בבני אדם שנראו כמו חיפושיות המנסות ללא הצלחה לנוע ממקום למקום. הרוח הטילה את עמודי החשמל ממקום למקום והעיפה באוויר אבנים כבדות שמרדו בכוח משיכה. אתי ישבה מרותקת. ליבה ניכמר על החתולים והכלבים שניסו לשחות במים עד כלות נשמתם כדי למצוא מקום מפלט, ברגע מסוים ראתה אותם נחלשים, נכנעים פושטים גפיים וצפים על פני המים.

חיות המחמד שלה היו הנעליים. כשהייתה חוזרת הביתה מהעבודה מיהרה אל המגרות ובירכה אותן לשלום. הנעלים המתינו לה, נדחפות להיות ראשונות לקבלת הליטוף הטוב. חרדות לדעת מי תזכה להינעל על רגליה ומי תמתין להזדמנות הבאה. חלקן השלימו עם הגורל להישאר תמיד במגרה כי לא התאימו לשום מקום וזמן ואלו האחרות התעייפו, התעקמו ונשחקו מרוב שימוש. שעות הייתה יושבת בבית ומלטפת אותן אחת אחת, מריחה את ריח העור והזעה שנמהל לתוכם.

המים החלו לפרוץ אל תוך הקומות התחתונות. לרגע חלפה בה תחושה ממשית שההרס קרב ובא. אבל, כשצוותי ההצלה עברו בסירות וקראו לאנשים מהקומות הגבוהות לצאת ולעזוב, הסתתרה מפניהם כדי שלא יידעו על קיומה. הקשר הטלפוני נותק והצלצולים המטרידים של יורם פסקו. גם הטלוויזיה הפסיקה להטריד אותה כתוצאה מניתוק זרם החשמל. רק קולות הגשם והרוח ליוו אותה כרקע קבוע ביום ובלילה. צוותי ההצלה נואשו מלמצוא מישהו בבית ונעלמו. פתאום, השתתק הכל. אפילו הרוח נרגעה. הייתה דממה בחוץ. כשפסק הגשם נשמעו קולות המסוקים שעברו מעל לגגות כשהם נושאים אייתם אנשים אחרונים שחילצו מתוך הבתים.

בבוקר, שמחה לראות שהגשם פסק, אפילו השמש חייכה לרגע ושלחה קרניים. אבל, מיד הסתבר לה שהמים העכורים העולים מצינורות הביוב, קרבים לחלון שלה ומתחילים לזחול פנימה מבעד לסדקים. חששות של ממש התחילו לנקר במוחה. עוד רגע, יגיעו לתוך החדרים ויחדרו אל מגרות הנעלים. היא עזבה את מקום מושבה הקבוע ליד החלון הסתובבה בחדר ומפעם לפעם פנתה אליהן מודאגת "מה עושים? איך אני מצילה אתכם, נעליים שלי?"

מבט חטוף בשרוכים הארוכים של נעלי ההתעמלות הביא אתו את הפתרון. היא התיישבה והתחילה לקשור את הנעליים זו לזו בעזרת שרוכים או שהכניסה אותן בזוגות לתוך שקיות פלסטיק ששמרה מהסופר וקשרה עם רצועות של גומי לבן שמצאה בבית. המים זרמו פנימה מכל צד. כשסיימה, התמלא החדר בשרשרת ארוכה של נעליים כמו נחש אין סופי מחובר מחוליות לבנות. רק אז, שמה לב שרגליה יחפות ושקועות בתוך המים. שמחה לקראת נעלי הפלטפורמה שקרצו אליה. הן היו היחידות שנותרו במגרה. בשל עוביין לא הצליחה להכניס אותן לתוך השקיות שהכינה.

כשהופיעו לראשונה בחלונות הראווה לא היו לטעמה. למרות זאת, קנתה לעצמה זוג אחד, כדי לצאת ידי חובה. תקופת החניכה שלהן הייתה לה לסיוט. בלילות, כשישנה איתן, חלמה שמשקולות ענק מושכות אותה מטה כאילו מוסמרו רגליה לאדמה. אך אט אט התרגלה אליהן. הסתגלה לתחושת הכוח שבעמידה החזקה ולמגע של כף הרגל הלוחצת ומתחברת לכיוון השורשים. הנעליים האלה, שינו את גווה שהזדקף. השוקיים התרחבו, הכתפיים המכווצות התיישרו לכל צד, הצוואר נימתח כלפי מעלה והסנטר הזדקר פתאום בנחישות קדימה .

עכשיו, כשנעליי הפלטפורמה הדוקות לרגליה, פנתה, לקשור את קצה שרשרת הנעליים אל ידה הימנית. אחר כך, טיפסה על השולחן שליד החלון והושיטה את ידה השנייה החוצה מנופפת במטרייה האדומה שלה. היא ידעה שאין טעם לצעוק. כי אין בסביבה איש כדי לשמוע אותה אבל האמינה, שאחד המצילים יראה אותה ויבוא להצלתה. שעה ארוכה ישבה ליד החלון. היד עם המטרייה כבר הייתה נוקשה מרוב כאב וכמעט אמרה נואש כשלפתע כשהרוח פסקה היא שמעה את קולו של טייס המסוק שריחף מעל הבית קורא לה במכשיר ההגברה שבידו: "הגברת עם המטרייה האדומה! הגברת עם המטרייה האדומה! הניעי אותה אם את שומעת אותי!" בהתרגשות החלה להניע את הידית. "אני שולח אליך סירה לאסוף אותך, החזיקי מעמד!"

לאחר מספר דקות ראתה סירה לבנה קרבה לחלון. אתי הרגישה שהרגע הגדול שלה מגיע. בהתרגשות בדקה שוב את אחיזתה בשרשרת הנעליים. שלחה לעברן מבט והזמינה אותן לבוא אחריה, כמו מפקד המוביל את פיקודיו לקרב. כשפתחה את החלון הושטו לעברה שתי ידיים חזקות. בתנופה אחת שלפו אותה מהחלון והושיבו אותה בירכתי הסירה. "איפה החפצים שלך? אין לך תיק? לא לקחת מעיל?" שאל נהג הסירה. היא רעדה מקור ולא ענתה. "קחי תתעטפי, כדי שלא תירטבי כולך" זרק לעברה שמיכה יבשה. "שבי מהר, ואיחזי חזק. כדי שלא תפלי!" פקד אליה בטון דואג. הוא היפנה ראשו, הציץ בה שוב כדי לבדוק את ישיבתה, הזדרז להניע את המנוע. הסירה פילסה דרכה ושעטה קדימה.

רק לאחר שעברו כברת דרך ארוכה הפנה נהג הסירה שוב פניו לאחור והבחין בשובל הארוך המלווה אותם על פני המים. "מה זה?" צעק אליה בתדהמה. "מה את סוחבת שם?" הרים קולו. אבל, היא הסתובבה לאחור כלא שומעת ועקבה בדאגה אחר שרשרת הנעליים שליוותה אותה כמו שובל ארוך של כלה – עולה ויורד על פני הגלים, ונע מצד לצד בהתאם לתנועות הסירה. אתי עקבה אחר הנעליים ולא הרגישה בקור, ברוח ובגשם שניתך על פניה. הייתה מרוצה שנהג הסירה נאלץ להיאבק בגלים. כך, הניח לה ולא התערב במעשיה.

תחילה זרם הכל לפי תכנית ההצלה שלה. אבל, פתאום התמוטט ענף ונפל לכיוון הסירה. במאמץ רב הצליח המציל שלה לתמרן ולמנוע את נפילתו על ראשם. הענף קרס לתוך המים והכה בשרשרת הנעליים שנקרעה בין רגע. אתי ניתרה ממקומה וניסתה לקפוץ לתוך המים כדי להציל את הנעליים שהתפזרו. אבל כשניסתה להרים רגליה חשה לפתע שהן כבדות ולא מצליחות לזוז. סוליות הגומי העבות של נעלי הפלטפורמה ספגו מים נדבקו בקרקעית הגומי הרטובה ונצמדו אליה בכוח. היא התכופפה ומתחה זרועותיה כדי ללכוד את הנעליים, ששטו להן סביב כמו ברווזונים מיותמים. ניסתה שוב ושוב לקפוץ אחריהן כדי לאסוף אותן מתוך המים, אך נעלי הפלטפורמה קיבעו אותה מקומה.

הסירה עצרה פתאום. אתי נפלה לאחור ונתקלה בספסל וכאב חד פילח את גבה. היא התמוטטה. הסירה חזרה לנוע והתרחקה מרגע לרגע מהמקום. בשארית כוחה, נשענת לאחור בעזרת הידיים הרימה את הראש והצמידה מבטה בכאב אל "ברווזי הנעליים" שליוו אותה סביב. מנסה להניע ראשה בקצב ולהצטרף לריקוד שהן מרקדות לפניה, נעות מעלה ומטה על פני המים ומסתחררות סביבן בין אדוות הגלים העגולים שנוצרו מהדף המנוע. היא עקבה אחריהן עד שהתפזרו ונישאו הרחק הרחק, על פני הגלים ונעלמו מעיניה.

כשהגיעו למקום האיסוף. מצא הנהג בסירתו אישה מעולפת, קפואה ורועדת מקור. אחרי שנאלץ לגזור בסכין את רצועות הנעליים שנעלה כדי לחלץ את רגליה הוא נשא אותה על ידיו לתוך הבניין. לרגע פקחה אתי את עיניה, הרגישה בזרועות האוחזות בה בחוזקה והביטה בכפות הרגלים היחפות שטולטלו מצד לצד זרות ומיותרות, כמו שייכות לבובת סחבות שלא הכירה מעולם.

אלף מילים

יום שלישי, 28 באפריל, 2009
פורסם ב"ספרות ילדים ונוער" חוברת ב' (126) תמוז תשס"ז – יולי 2007

"פולה! פוליצקה!!! הביתה, שיעורים!!!" אני שומעת את אמי קוראת לי מבעד לחלון המטבח. "רגע,אני, עוד מעט!" אני עונה. עומדת לפני משבצות הקלאס המצוירות בגיר על הבלטות [מרצפות] הגדולות בשביל הכניסה. לאורו החיוור של פנס הרחוב אני מתבוננת במזל, חברתי החדשה מכתה ג', המקפצת בזריזות ובקלות על רגל אחת ומזיזה במיומנות את האבן השטוחה ממשבצת למשבצת.
הנה היא כבר במשבצת האחרונה, עושה סיבוב בקפיצה אחת, אוחזת באבן ומקפצת בחיוך של ניצחון חזרה לנקודת ההתחלה. הנה עכשיו היא כבר ב"חמישי" ושרלוט חברתי, היושבת על האדמה לצד השביל, כבר עברה את המשבצת של "השישי" ורק אני תקועה ב"שני". בכל פעם שאני מגיעה לקפיצת הסיבוב, אני מוצאת עצמי דורכת על אחד הקווים וחברותי זועקות בשמחה "פסולה! פסולה!".
אימא שלי… השיעורים, למה היא צועקת שם? מה היא רוצה ? היא לא רואה כמה המצב שלי קשה?. מתי מזל כבר תמעד, הנה היא מגלגלת בזריזות את האבן השטוחה מנסה לכוון למשבצת השישית, אבל זו נתקעת במשבצת השלישית.
"תורי!" אני קופצת בשמחה תופסת את האבן ובריכוז רב מנסה לשלוח אותה בהחלקה אל המשבצת השנייה, לא  חזק מדי ולא  חלש מדי, הנה הצלחתי! האבן נוחתת במרכז. אני מנתרת קלות אל המשבצת הראשונה, עוברת לשנייה ומייצבת בזהירות את רגלי האחת כשהאבן לצידה של הנעל. למרות הקיץ החם אני נועלת נעליים חומות גבוהות עם שרוכים. אימי חתכה בהם את החלק הקדמי כדי לאפשר לאצבעות שלי, שצמחו מאז השנה שעברה, לבלוט בחופשיות החוצה ולחסוך קניית נעלים חדשות. מזל,  לעומת זאת, נועלת סנדלים של אחותה הגדולה, הם אומנם גדולים עליה אבל כיוון שהם סגורים לפנים היא יכולה לדחוף את האבן בביטחון עם החלק הקדמי. הצלחתי לקפוץ, לדחוף ולהעביר את האבן ממשבצת למשבצת. עוד משבצת אחת ועכשיו קפיצת הסיבוב, כל גופי מתוח לביצוע המשימה,  הופ, והצלחתי! חברותי ממהרות לבדוק האם דרכתי על קו כלשהו, אבל רגלי ניצבות הפעם ללא תזוזה – כל רגל במרכזה של המשבצת המתאימה.
האבן בידי ואני ממשיכה לדלג בשמחה על רגל אחת לקראת הסיום, כששוב נשמע קולה של אמי ספק פקודה ספק תחינה: "פולָה פולה'לֶה קים שוֹיִין אַ הַיים, מן דַארף מַאכֵען דִי שיעורים, עֵס ווֵארט שפֵעיִיט"*. גופי מתכווץ כולו. שוב היא מביכה אותי עם היידיש שלה. רק זה חסר לי עכשיו, שגם חברותי החדשות ידעו שאני מדברת עם אימא שלי ביידיש. אני עושה עצמי לא שומעת ולא עונה, כאילו לא התכוונה אלי, מתבוננת במזל ואנט בודקת את הבעת פניהן, אולי הן לא שמו לב. כמה מאמצים אני משקיעה כדי שלא תחשוף אותי עם היידיש שלה: בכל פעם שהיא מוזמנת אל בית הספר אני מסבירה שהיא חולה, או בעבודה, או סתם שכחה לבוא. באוטובוס אני מתיישבת רחוק ממנה כדי שלא תפנה אלי ביידיש בפני ציבור של אנשים, אולי מישהו שם יזהה אותי, וכשאנו יורדות מהאוטובוס אני מדברת אליה בקול רם בעברית כאילו כך נהוג אצלנו תמיד.
המשחק שלנו נקטע לקולה המצלצל של מדאם סוזַאן: "שרלוט!!, וֵוֶיאֵן אַ לַה מֵזון, וִויט!!!" שרלוט מתרוממת ברטט קל, אוספת במהירות את אבן הקלאס האישית שלה ובלי לומר שלום ממהרת הביתה. גם מזל מתרוממת באכזבה קלה ופונה ללכת הביתה. ואני עולה בשביל פותחת את דלת הבית ועוברת את המפתן. בפנים הכול מואר באור אחר.
אני נכנסת ישירות למטבח. ליד הקיר שולחן קטן עטוף שעוונית משובצת, צנצנת זכוכית שקופה במרכז עם קוביות סוכר לתה. בפינת השולחן הספר, המחברת והעיפרון המחודד כמו ממתינים לי בנזיפה. אני מתיישבת ליד השולחן. אימי, מניחה בזריזות על הכיסא את השמלה שתפרה ובלי לומר מילה, דוקרת את המחט בכרית בד קטנה, מסירה מעל האצבע את אצבעון המתכת קטוע הראש, מתיישבת לצידי, מרכיבה את משקפיה ורוכנת מעל לספר.
על הכריכה רשום "אלף מילים". היא פותחת בעמוד החמישי. בראש העמוד כותרת: "שיעורים לבית". אימי רוכנת מול הספר, מצביעה על המילה הראשונה בשורה ובקול מושאל כמו אינו שלה היא קוראת לאט לאט, מדגישה כל הברה ומשתהה בניסיון לחבר ביניהן: "חָ –  נן עו- לֶה ח-דש, גם ח-נה עו-לֶה " …אני אוחזת בעדינות בידה  מכוונת חזרה את האצבע המובילה שהתקדמה בשורה ומתקנת אותה: "עולָה. היא חוזרת אחרי וממשיכה: "עולָה ח-ד-שָה".
"יופי", אני פולטת, ולרגע קט מציצה באימי מהצד, בוחנת בחיוך את עיניה הנוצצות בגאווה.
*[בואי כבר הביתה צריך לעשות את השעורים, נעשה מאוחר]

כשההר הזיז את הים

יום שלישי, 28 באפריל, 2009
פורסם ב"ספרות ילדים ונוער" 2009

"פולה, את תשני כאן למטה ביחד עם סילבי", הודיעה לי אימא, כשהגענו עם המזוודות לשורה האחרונה. עצרנו מול מיטת שלש קומות, שהייתה צמודה לדופן האנייה. "לא רוצה לישון עם התינוקת הזאת, למה שלא תהייה גם לי מיטה משלי" רטנתי. אימא הניחה את חפציה על המיטה שמעלי, ואבא עלה על הסולם והתרווח על המיטה שבקומה העליונה. ואני רציתי כל כך להיות שם במקומו. הרבה ימים גרנו שם בין המיטות בתוך הבטן הגדולה של האנייה. האולם הגדול היה דחוס. בתחילה לא רציתי לישון שם עם כול האנשים הזרים האלה. פחדתי שיראו אותי כשאני מחליפה בגדים, או שיציצו בי כשאני מסרקת את הצמות הארוכות שלי. אבל, אט אט התרגלתי לרעש ולהמולה, לילדים המתרוצצים ולאמהות הצועקות. היה די שמח שם . כרית נפלה פתאום על ראשו של ילד, שהתחיל לבכות וכול הילדים מכל קצות החדר פורצו בבכי אחריו ללא סיבה. רגע אחר כך, כולם פרצו בצחוק גדול, כשגברת פומרנץ השכנה שלנו עם כפכפי הסטן והחלוק המהודר מחליקה על הרצפה. היה כיף לא ללכת ללמוד ולהתרוצץ רוב היום, על הסיפון הרחב עם כל הילדים .

במשפחה שישנה מולנו היו רק בנים . התינוק יונתן ישן עם אימו למטה. ז'ק היה גדול ממני בשנה. כמה קנאתי בו שהוא ישן על המיטה העליונה. מאד רציתי שישים לב אלי, מחכה שישאל אותי מה אני עושה, אבל הוא כמעט ולא הסתכל ולא דיבר לכוון שלי. סוריל היה צעיר ממני הוא ישן עם אביו במיטה האמצעית ודיבר בלי הפסק. בתחילה חשבתי שהוא תינוק בשבילי אבל, אהבתי לשמוע את הסיפורים שלו. כשסוריל היה בסביבה לא הרחתי את הריחות, לא ראיתי את הלכלוך ואפילו המעברים הצרים נראו לי רחבים, כשהתרוצצנו בהם משחקים ב"תופסת" ו"במחבואים". "נגיד שאנחנו נוח ואשתו וכל אלה כאן הן החיות שבתיבה" הציע יום אחד. מאותו רגע הפכו המיטות לכלובי החיות שלנו. "אלה הם הנמרים המסוכנים." הצביע על הישנים לידינו. "זו השמנה היא התרנגולת והקטן שלידה הוא התרנגול שלה, הגבוה ההוא הוא הג'ירפה והקטן שמעליו הוא הקוף." קבעתי אני. הדובים הכבדים ישנו למטה והקופים ישנו במיטות העליונות, קבענו .

בבוקר, כשעלינו לסיפון, הרים יוסי, המלח השמן, את אחותי בת החמש בידיים החזקות שלו, ואמר משהו בשפה שלא הבנתי. כיוון שאימא חייכה, אז גם היא נופפה בידיה וברגליה כאילו היא שמחה. תמיד היא מנסה להיות נחמדה כזאת ומתחנפת כדי שאנשים יתפעלו ממנה ויתנו לה נשיקות. סביב היה רק הים הכחול רגוע, מבריק משנה צבעים לפי כיוון השמש והעננים. אבל באותו יום, לאחר מספר שעות הים השתנה מאד. לאט לאט עלו הגלים הגבוהים מכל צד דפקו בסיפון, והתחיל להשתולל. הם נשפכו והתפשטו לכל הפינות. ואספו איתם כל מה שהיה על הסיפון. הכל שט ונשפך לתוך הים ונעלם.

אנשים התרוצצו בבהלה דחפו זה את זה, נפלו, החליקו וניסו לאחוז בכל מה שניתן: בחבלים, בעמודים ובקירות. אבא שלי אסף אותנו ודחף את כולנו – אותי, את אחותי ואת אימא לתוך ארגז ריק שבצידי הסיפון. ישבנו שם צפופים ורועדים, ממתינים לדבר הזה שיבוא לקחת אותנו לתוך מעמקי הים.

אחר כך היה שקט. האנשים שקודם קפאו והסתתרו במקומם, חזרו להתרוצץ. אבל אנחנו נשארנו בתוך הארגז שלנו. אחרי מספר דקות של שקט, הים החל שוב להתנדנד מצד אל צד. תחילה לאט, אחר כך התחיל לרקוע בכעס, בגלים שנעשו גבוהים ומפחידים יותר ויותר מרגע לרגע. מבעד לחריץ שבארגז ראיתי גל ענק, שעלה פתאום למעלה וכאילו שלף שיניים לבנות לטרוף את האנייה הקטנה, ואת כל האנשים המסתתרים בה. הגל התקרב אלינו והרעש שלו הלך והתחזק. הוא הסתיר את השמש והטיל צל שחור על האנייה. והנה הוא מתמתח למעלה, בטוח שעכשיו אין מי שיוכל לנצח אותו.

ואז… ממש ברגע האחרון, כשאבא ואימא כפופים מעלי, מחבקים ומכסים אותי ואת אחותי מכל צד ואני חנוקה כמו כדור של צמר, שחוטים הדוקים מלפפים אותי סביב. פתאום, ללא כל סיבה, הגל הגדול, הענק והחזק נפל ושקע בים בבת אחת. עוד הוא מנסה לזחול וללטף את דופן האנייה שלנו, והנה הוא נעלם בתוך הים ואיננו.

כל אותו יום המשיכו האנשים לשבת בשקט. צמודים ומכורבלים בפינות הסיפון, כדי שלא לעורר מחדש את מפלצת הים. לאט לאט קמו כולם והתהלכו על הסיפון כפופים, הלוך וחזור, עיניהם מכוונות לרצפה, נזהרים שלא לפגוש בעיניים של אחרים. נדמה היה שבאישונים של כולנו השתקף הגל ההוא וסימן לנו שהוא עוד יחזור. הסתובבנו בזהירות, צמודים ואוחזים בקירות ובחבלים. מידי פעם מישהו מרים את הראש וממביט לנקודה רחוקה רחוקה לבדוק, אולי גל נוסף עושה שם הכנות לצאת מהמחבוא ולחזור ולהתנפל על האנייה שלנו.

כשהכול נרגע, יצאנו גם אנחנו בזהירות מהארגז וירדנו לתוך האנייה. החדר נראה כמו אמבטיה גדולה. הכול שקע וטבע שם בתוך המים. מסביב צפו בגדים וכלים. חלק מהמיטות התמוטטו ונפלו זו על גבי זו. אנשים ניסו לפלס לעצמם דרך ואחרים הסתובבו וחיפשו מזוודות שהתפזרו.

הספקתי להתקרב למיטה שלנו ולראות ממול את סריל, שרוע על המיטה וראשו קשור בחולצה הלבנה שלבש. כתם דם בלט מעל מצחו. הוא נראה חיוור ובקושי הגיב לנעשה סביב. נגשתי אליו והוא חייך. אבל אימא מהרה להרחיק ולגרור אותנו משם אל הסיפון. כשחזרנו המיטות שלהם היו ריקות. "לאן לקחו אותם?" שאלתי. "הם נמצאים 'בחדר-החולים'. אל תדאגי סוריל יבריא ויחזור."

הגל הגבוה ההוא הלך לבלי שוב. אבל מאותו לילה המשכתי לשמוע את הקולות שלו ולראות את המראות שלו יום יום. הם לא נתנו לי לישון. לפעמים באמצע הלילה הקולות הופיעו והעירו אותי משנתי. אחותי לא נפרדה עוד משמיכת הצמר הקטנה ,שהביאה איתה מהבית. "בשביל מה את צריכה אותה?" שאלתי. "אני שומרת את הגל בתוך השמיכה" הסבירה לי בלחש. "הוא כאן בפנים, הוא הבטיח לשמור עלי." חיבקתי וליטפתי אותה שעה ארוכה. נתתי לה להיצמד אלי והרגשתי את חום גופה. ורק לאחר שנרדמה, נרדמתי גם אני.

סיריל ובני משפחתו לא חזרו. המיטות מולנו התפנו. ואני זכיתי סוף סוף לשון במיטה משלי. לא עזרו המחאות של אחותי שהיא פוחדת לישון לבד והפנים המודאגות של אימא, אפילו אבא היה לצידי כשהתעקשתי לשון למעלה במיטה העליונה. בחיוך גדול שכבתי לי שם, צופה מגבוה על הישנים מתחתיי. מרחפת כמו ענן ומתבוננת באנשים שנראו קטנים ורחוקים.

בוקר אחד עלו כולם מתןך בטן האניה, רצו ונדחקו בקצה הסיפון. גם אבא שלי רץ וסחב אותי אחריו. הוא הרים אותי גבוה על הכתפיים ואני יכולתי לראות את כולם. אימא אחזה באחותי בזרועותיה וכולנו התבוננו רחוק. "אימא, ההר מזיז את הים ודוחף אותו אחורה" צעקה אחותי בבהלה. ואני שמחתי לראות אדמה ובתים לבנים שמתקרבים לקראתנו.

האנשים שעל האנייה, החלו רועשים וגועשים. מתנשקים, מתחבקים, קופצים ורוקדים. ופתאום כולם עומדים זקופים ושרים יחד. אפילו אבא שלי שר! אף פעם לא ידעתי שאבא שלי יכול לשיר. מרחוק על המדרכה נראתה חבילה גדולה של ידיים שמנופפות אלינו. היו שם אנשים. הרבה אנשים, עם מטפחות ועם דגלים. גם האנשים שעל האנייה, קראו בשמות ונופפו למטה.

אבא רץ איתי לאורך הסיפון, גם אימא רצה עם אחותי הלוך וחזור: פניה אדומים, שערה שהיה אסוף תמיד, מתנופף ברוח, והיא כמו ציפור אדומה ומבוהלת, שמחפשת משהו שאבד לה. סוחבת את אחותי כמו חבילה, לכאן ולכאן. פתאום אני שומעת את אימא זועקת בקול נורא: "שייע!, שייע! שימחה!! שימחה!!". ושני אנשים קטנים שעמדו למטה ליד האנייה שלנו מתחילים לקפוץ ולנופף אלינו, הם שולחים לנו נשיקות בידיים ורוקדים ביחד בשמחה. אימא מצביעה עלי ומרימה את אחותי ומראה אותה, ומנופפת בה כמו מוכר הדגים, שמנסה למכור דג גדול בשוק.

מה זה? מה קורה כאן? למה האיש עם הכובע הירוק זורק אלינו למעלה אבנים? אבן ראשונה נופלת לים. הוא מניף ידו וזורק לעברנו עוד אבן והיא מגיעה כמעט, אבל נופלת שוב לתוך המים. בפעם השלישית הוא מתרחק מעט וזורק בתנופה, והאבן מתרוממת מעלה מעלה, מגיעה לעננים, עוברת את מעקה החבלים של הסיפון ונופלת לרגלי.

נבהלתי לרגע ונרתעתי לאחור. אבל אימא הרימה את החבילה המרובעת העטופה בעטיפה בצבע אדום, פתחה אותה וכשקיפלה את ניר הכסף המבריק שבפנים, אני כבר ידעתי. היא חילקה אותה לשניים הושיטה לי ולאחותי. ואני טועמת ולועסת לאט לאט, שלא יתבזבז לי מהר מדי הטעם המתוק והרך. אחותי צוחקת מולי, פניה מרוחות וגם על פני עולה חיוך רחב. אני מלקקת את האצבעות ושומעת מאחור את אימא ואבא מתחבקים בדמעות "הגענו, הגענו – הביתה!"

והקולות של הגל הענק נשמעים לרגע רכים ומלטפים, כמו השוקולד החמים שנמס ונעלם בתוך פי.

סיכת בטחון

יום שני, 27 באפריל, 2009
פורסם ב"אפריון" כתב עת לספרות תרבות וחברה 103 תשס"ח 2008

זהו, נגמרה החגיגה, מה יהיה על כל התכניות שלי? דווקא עכשיו זה צריך היה לקרות לי? עד שהצלחתי סוף סוף, להחליט ולעזוב את המקום המחורבן הזה, עם המכשפות שמיררו את חיי כל יום ולמצוא עבודה חדשה. לעשות זאת, למרות מחאותיו של יודה, שחשש לארוחות שלו, שלא תהיינה מוכנות בזמן בשל שעות עבודה רבות שיהיו לי מעתה, והפחד ההיסטרי שלו שמַדֵי השוטר לא יחכו לו מגוהצים כל בוקר לפני לכתו לעבודה במשטרה.

אני מנסה למשוך את הרגל כלפי מעלה והיא כבדה כמו גוש אבן ומסרבת לזוז.

בדרכי למקום העבודה החדש, בעירית רמת גן, כשעברתי בשביל מהמדרכה שברחוב ביאליק 37 ועליתי לכוון  הבניין,  העטוף בצמחיה ירוקה כיאה לעיר גנים, מעדתי על אבן בולטת, החלקתי ונפלתי מעל לערוגה הידועה ביותר בעיר. זו שצורתה שעון מפרחים ושני מחוגים מסתובבים בה ומראים את השעה . דווקא כאן ליפול, חשבתי לעצמי. להטיל את הגוף השמן שלי במקום שבו לכל פרח ולכל שיח יש גננים מיוחדים שמטפלים בהם במשך עשרות בשנים. עוד יחשבו שנפלתי בכוונה. משהו יכתוב על זה בעיתון "עובדת העירייה התמוטטה ליד שעון הפרחים המפואר, דמי ההחזקה והתפעול של השעון הם פי כמה…ממשכורתה החודשית."

המכנסיים, נקרעו ובוץ דבק בהם. ניסיתי לבלום את נפילתי בעזרת ידיי ונדקרתי מענפי השיחים. פי התמלא פתאום באדמה הלחה שסביב לערוגת הפרחים וגם לאחר שירקתי שוב ושוב, חשתי עדיין בגרגרים שיחד עם ריח הדשא הגזום גרמו לי בחילה.

רצועת עור אדומה נשחקה ברגלי הימנית ושביל של דם החל מתפתל לאט מאזור הברך כלפי מטה. עוד לפני שדאגתי למצב הפצע הייתי טרודה בחיפוש אחר סיכת ביטחון. כדי לסגור ולהסתיר את הרגל שנחשפה לעיני כל. הצצתי במבוכה בקבוצת האנשים שהתאספה סביבי: מתלחשים זה עם זה, מסבירים לאחרים ומצביעים עלי; כאילו הייתי מוצג או שחקנית המופיעה לפניהם. חלקם, מנסים לעזור וחלקם מתעלמים. אבל אלה וגם אלה שומרים על מרחק. פוחדים להתקרב שמא ידבקו במחלה מדבקת ומשאירים אותי שרועה על האדמה. אני משתדלת להתעלם ממעגל האנשים שמקיף אותי ומחפשת בקדחתנות בתיק. תמיד ידעתי שמשהו יקרה לי. וסיכת ביטחון תמיד מוכנה אצלי שם.

איך אקום? אני שואלת את לעצמי, מה קורה לי? זה לא הגוף שלי.

לא להאמין, אבל בתוך כל ההמולה הזאת, אני נזכרת פתאום, בסרט של היצ'קוק על הגיבור שישב מול החלון עם רגל מגובסת וצפה ברצח שהתרחש בבית ממול. גם אותי יושיבו עכשיו על כורסה במרפסת, ואשאר תקועה ותלויה באחרים: יודה, תביא לי כוס מים! יודה, תפתח את הטלוויזיה! יודה, תסדר לי את הכרית! עכשיו, אאלץ לראות את פניו המתכווצים בכעס עצור בכל פעם שיהיה עליו לעזור לי מי יעזור לי להתרחץ, להתלבש? איך אתרגל ללכת עם קביים? כל אחד יעצור אותי ברחוב יעוות פרצופו וישאל: "מה קרה לך? איך עשית את זה?" ואני אצטרך לחזור עשרות פעמים על הסיפור, לתאר את הנפילה, את הכאב ויהיה עלי לשמוע את הסיפורים של החברות שלי על השברים והצרות שקרו לכל אחת מהן.

מה הייתי עושה אם היו לי עכשיו ילדים קטנים? מי היה מטפל בהם? לא מבינה מהיכן עולה פתאום מחשבה כזו במוחי. שוב הייתי זקוקה לאימא שלי שתבוא לעזור, תבשל, תנקה, תאכיל, ובאותו הזמן תסביר לי כמה לא מוצלחת אני 'אפילו מהעבודה זרקו אותך' היא תזכיר לי.

"אימא לא צריכה לצאת לעבודה. שבי כמוני בבית ותגדלי ילדים". כך דיברה אלי גם אז כשאורי שלי עוד היה איתי. "הכול בגללך" התריסו בי עיניה, כשחלה בגיל חמש מחיידק אלים. "מי משאיר תינוק בן עשרה חודשים במוסד מלוכלך עם מטפלות שרק אלוהים יודע מה הן עושות איתו במשך היום" תקפה אותי מרגע שנולד. עיני דומעות בכל פעם שאני נזכרת בעיניים הכחולות שלו. הן מלוות אותי לכול מקום. מחייך אלי וקורא לי "אימא, אימא אוכל!" אולי באמת יכולתי לעשות דברים אחרת והוא עוד היה איתי.

ימים ולילות ישבה אימי לידי במחלקת הילדים ב"תל-השומר" דואגת, בוכה ועוקצת "למה לא הנקת אותו? ילדים שמניקים אותם לא חולים. החלב של אימא מחסן אותם". ויודה, יודה נעשה פתאום שוטר מסור. כשלא יכול היה להתמודד עם הכאב הוא ברח, פשוט ברח לעבודה. כל משמרות הלילה והיום נפלו עליו אז, כשכול כך הייתי זקוקה לו לצידי – שיחבק, שילטף, שיגן אלי מפניה ושיגיד מילה טובה. והילד זועק מתוך שנתו "אבא, אבא". ויודה, הוא לא היה שם אפילו כדיי להיפרד ממנו ברגעיו האחרונים. אפילו פעם אחת לא קרא לי "אימא" מתוך שינה.

אני שוכבת על האדמה הבוצית ומתבוננת באדישות ברגל שלי המדממת. "מה איתך? מה את עושה שם?" היה יודה גוער בי, לו מצא אותי כך שוכבת על האדמה הלחה. "תסתירי! כל העולם צריך לראות את הרגל השמנה שלך?" היה מוסיף תוך פניה לאנשים שמסביב. ואני יושבת כאן על הדשא, ומתגלגלת אחורנית בזמן, לתוך הימים שאחרי. כשאורי כבר לא היה. זוכרת איך פחדתי להתהלך בבית, כשהשקט חותך את האוויר והעיניים הזועמות של יודה משחרות לטרף: "איך את מכבסת? למה יש כתמים על החולצה? איך את מבשלת? למה המרק חריף כל כך? למה את מפילה כל דבר?" מזל שאחרי השבעה' יכולתי להימלט לעבודה לכמה שעות.

אוף, איפה, איפה היא סיכת הביטחון הזאת רק אתמול ראיתי אותה בתוך התיק, מה עושים? לאן היא נעלמה? בידי האחת אני אוחזת ואוספת את חלקי הבד הקרועים, כדי להסתיר מעט את הרגל החשופה. ביד השנייה, מנסה שוב להתרומם ולקום. כאב חד מפלח את הרגל שהתנפחה בינתיים והכחילה סביב לברך. אני נושכת שפתיים מכאב עד לעצירת נשימה, מתבוננת סביב ומרגישה שכל העיניים בוחנות אותי ולועגות לעורי החיוור, לקפלי השומן הגלויים סביב השוק וליד המפרק. לו רק יכולתי להסתיר מעט את הביזיון הזה אני חושבת, תוך כדי חיפוש עקשני. הרגל החשופה קשה עלי יותר מהכאב הנוקב ברגלי. לכול הרוחות! בשביל מה יש בתיק הזה כל כך הרבה תאים ורוכסנים. למרות הכאב, אני נשענת על המרפק, תוקעת ראשי בתוך התיק, ממששת כעיוור באצבעותיי בעצבנות בכל פינה.

פתאום אני שומעת קול מאחורי: "שלום גברת, אני חובש צבאי". אני מפנה פניי, ומולי, כפוף אלי, יושב חייל צעיר. מבלי להמתין לתגובה הוא בוחן את הפצע, מוציא מתרמילו תיק עזרה ראשונה וחובש את מקום הפגיעה. כשהוא מסיים, אני נרגעת לרגע ונזכרת במקומה של סיכת ביטחון. מכניסה את היד לתא ניסתר שבארנק, ומוצאת אותה מיד. אני מחברת את החלקים של המכנס הקרוע. העיקר שלא רואים. האנשים סביב מתפזרים מחוסר עניין.

"אל תדאגי, זה פצע חיצוני בלבד" אני שומעת את קולו השלו לידי. הוא אוחז בזרועי ואני, מפנה מבטי אליו בחיוך. "השעני עלי ונסי לקום" ואני ספק נשענת ספק מחבקת אותו לעיני כל בלי בושה. כמו במטה של קסם הרגל הכואבת חוזרת להיות חלק מגופי. אני מתרוממת ומתקדמת לצידו. מרגישה את חום גופו, את החספוס של בגדי החאקי העבים ואת הריח החריף של הזעה הספוג בהם. שואפת את ריחו לנחירי כבושם נפלא כשמפי נפלטת אנחת רווחה.

אנחנו קרבים לתחנה של אוטובוס 67 הקרובה. אני מתיישבת בנפילה על הספסל ומנופפת לחייל שמתרחק ממני בריצה לכיוון הג'יפ הצבאי. "חכה רגע, איך קוראים לך?" אני צועקת אחריו, הוא מנופף בידו עולה לרכב ונעלם.

ריח הזעה הזה מוכר לי, הייתי בהם לא פעם בחלומותיי, כזה היה ריחו של סמי הבן של המשרתת שלנו בבית האדום בו גרנו, ברובע המלאח שבמרקש. הריח מעלה בי תמונות – מבטיו החטופים והחיבוקים שלנו על הגג ובפינות נסתרות בבית. והזעם של אבא ואימא כשהקשר שלנו התגלה. הכל הסתיים כשאבא השליך את אימו לילי לרחוב, יחד עם בנה ושתי הבנות הקטנות. לא ראיתי אותו מאז וגם לא עלה בידי לחקור לאן נעלמו. מתי בדיוק ויתרתי על התחושה הזו? אני מנסה להיזכר בה, כדי להיאחז חזק בנקודת הזמן ההיא למחוק ולנער ממני את כל המיותר.

בינתיים אני מוצאת בתיק את בקבוק המים שלי. גומעת ממנו בלגימה אחת, נרגעת לרגע. מיישרת ומחברת שוב את החלקים של המכנס הקרוע. הנה, כמעט ולא רואים דבר. בארנק, אני מגלה גם שפתון בצבע כתום, פותחת אותו ומושחת בזהירות על שפתיי. אפילו מזדקפת מעט. בהבעה של 'אני בסדר'. מולי מופיעה ילדה קטנה. היא מתבוננת בי לרגע ושואלת: "גברת מאיפה יש לך אודם כזה יפה? גם אני רוצה". אני מפנה גופי אליה וצובעת גם את שפתיה בכתום. האוטובוס מגיע אני נשארת במקומי ומחייכת אליה. יש לי זמן, שום דבר לא בוער, לעולם לא מאוחר לנסוע הביתה.

השעון הנכון

יום שני, 27 באפריל, 2009
פורסם ב"מאזנים" ירחון לספרות, גיליון מס' 5-6, כרך פ"ב, טבת-שבט תשס"ט, פברואר 2009

כשהגיעו לאולם החתונות איש לא קיבל את פניהם. אפילו המטבח היה עדיין ריק מאדם. ישבה בפינת החדר בשמלה הדורה, הינומה וזר וחיכתה לראשוני האורחים. הוא עמד בפתח זקוף מתבונן במדרגות ומצפה. ראשונים הגיעו החברים שלו, הם לחצו ידו כמתחייב וקרצו אליו כיודעי סוד. כשהחברים שלה התחילו להגיע הם הקיפו אותה בדאגה ולחשו "מה את עושה פה?מה איתך? ממתי הכלה מגיעה לפני האורחים?"

בימים הבאים היה משכים קום, פותח בקולי קולות את הרדיו, מרים את התריסים ומסיט את הווילונות ומתבונן בה מתעוררת בבהלה באמצע החלום. כיוון שיצא לפניה לעבודה, נהג להכין לה במטבח כוס קפה וחביתה לארוחת בוקר. בפינת השולחן הניח בשבילה – סנדוויץ ארוז לעבודה, לידו המפתחות והארנק כדי שלא תתעכב חלילה בשל החיפושים.

לכל מקום אליו הוזמנו היו מגיעים ראשונים. למפגש החברים הקבוע בכל מוצאי שבת, היו מגיעים כשהמארחים מקדמים את פניהם במבוכה עם חלוק מרופט, סינר ונעלי הבית. כל יציאה משותפת או הליכה לסרט, הייתה נקבעת מראש ונרשמת ביומנו בעוד מועד ומיד היה מתחיל בהכנות. הוא עצמו תמיד היה רחוץ, לבוש ומוכן כבר משעות הצהרים המוקדמות. בשאר הזמן היה עוקב אחריה מזרז ומלווה כל תנועה שלה בהערות: "נו, את עוד לא מוכנה? כמה זמן לוקח לך לבחור בגדים?" בסופו של דבר גרר אותה החוצה עם רוכסן פתוח, גרביים בצבעים שונים, ארנק ריק וסודר הפוך. כשיצאו מהמכונית נזף בה “אולי תזדרזי כבר, תמיד אנחנו מאחרים בגללך, לא יתנו לנו להיכנס" היא ידעה שהשעה עוד מוקדמת אך ויתרה לו ונמנעה מוויכוחים. תמיד עמדו לפני הכניסה כשעה לפני תחילת הסרט. החתולים שהסתובבו על המדרכה התחככו בהם ושמשו להם לחברה עד שהקופות הסגורות נפתחו וראשוני האנשים החלו להגיע. "חכי, עוד מעט תפגשי מישהו שמכיר אותנו ותוכלי להראות את המעיל החדש שקנית" ניסה לנחם אותה כשקרא את מבטה. כשנכנסו ראשונים לאולם הריק היה מתיישב בהבעת ניצחון ובוחן בזלזול את הצופים שהגיעו אחריו.

ליום הולדתו קנתה לו שעון. "זו מתנה שיעריך" חשבה לעצמה. מצאה אותו בחנות פינתית ברח' אלנבי, אצל שען זקן שקונה ומוכר תכשיטים ישנים. לאחר שהוצגו לפניה מיטב השעונים החדישים והאפנתיים של "רולקס" ו"אומגה", אותם נהג להזכיר בהערצה, קלטו עיניה שעון זהב ישן שקרץ לה מתוך ערמת הגרוטאות. למרות מחירו הגבוה שנשקל בזהב, קנתה אותו.

בערב, לפני השינה הפתיעה אותו. הוא פתח את הקופסה והיא היבחנה מיד שהשעון הזה כבש את ליבו. ענד אותו בגאווה, פתח וסגר את מכסה הזכוכית המחובר בציר וסוגר קטן כדי לכוון בהזזה את המחוגים ושיבח את מנגנוניו "השעון הזה מדויק יותר מכל השעונים האלקטרוניים שמיוצרים היום במזרח הרחוק" הסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

כבר ביום המחרת, התחילה לחשוד בטיבו של השעון החדש. הקולות הרועמים של הרדיו שהייתה רגילה להתעורר מהם בבהלה, התחילו להישמע רק לאחר שפקחה עיניים ואף הספיקה להתחמם מעט במיטה. תחילה הסתכלה סביבה מבוהלת, אבל, כשירדה למטבח פגשה אותו ניצב לקראתה לפני המדרגות, מציץ בשעון שקנתה לו ומקבל את פניה מופתע: "מה זה? התעוררת כל כך מוקדם. אפילו לא הספקתי להכין לך ארוחת בוקר". הוא התחיל להתרוצץ במטבח, ממהר לערוך את השולחן ולהתנצל במבוכה. לאחר שסיימה לבחור בגדים ולהתלבש לקראת היציאה לעבודה. גילתה שהוא עדיין בבית. "לא יאומן, את מוכנה לפני" אמר לה מופתע, כשהוא מתבונן רגוע בשעון. ושניהם יחד פנו לצאת כל אחד למקום עבודתו.

לקראת כל יציאה הייתה מתקלחת לה בהנאה שעה ארוכה, מסתרקת, מתאפרת, בוחרת ומחליפה בגדים ותכשיטים. כל אותו זמן הוא התבונן בשעון בחיוך, מתפלא בכל פעם מחדש "איך עשית את זה כל כך מהר?"

אט, אט הסתגלה לחיים החדשים. השעון ליווה אותה בהתאם לקצב תנועותיה – כשמיהרה, מיהר גם הוא, ודברים הסתיימו בן רגע; כשהאטה צעדיה גם מחוגי השעון החלו לנוע לאט. הכול סביבה התקדם בהתאם לזרימת הדברים שסובבו אותה.

כשאמו נפטרה החליטה להעמיד את השעון בניסיון של ממש. היא האריכה בהכנות ללוויה, ישנה עד מאוחר, התרחצה והתלבשה באטיות מכוונת. והשעון לא אכזב. למרות ההכנות שהתארכו מאד, הגיעו לבית הלוויות מספר דקות לפני הזמן. כל חבריו המתינו לו, הקדימו לבוא והיו בטוחים שגם הוא יגיע למקום שעה לפני הזמן כמנהגו. הם הרימו גבה על האיחור – אך ייחסו זאת למצבו הנפשי הירוד לאחר מות אמו. הוא התבונן נבוך בקהל שחיכה לו, עבר מאחד לאחד לחץ ידיים לחברים שהגיעו לפניו והוא כפוף ומתנצל. בכל פעם שזיהה את המבטים של הנוכחים קטנה קומתו. הוא הלך והתכווץ לעיניהם עד שבקושי ראו אותו כשאמר "קדיש". כשסיים, שלח מבט סביב הביט לרגע בשעון האהוב, שגדל מאד למידותיו, פתח את מכסה הזכוכית, נכנס לתוכו וסגר מעליו את המכסה.

היא התבוננה בתדהמה, שקלה אם לקחת איתה את השעון המונח על הארץ, מלמלה אל עצמה "בשביל מה" ובלי להפנות מבטה עזבה את המקום בצעדים מתונים.

70-486 IT Exam exam packages. Your level of competence goes on a rise while you have practiced through . These Study Tools are latest in the market and are made in accordance with the modifications in the exam objectives brought in by IBM technologies. JN0-332 PDF your hesitations clear about our products. Our primary goal is to get your satisfaction and we are confident to boost up your 9A0-066 IT Exam 920-465 PDF eminent among the industry and thousands of professional are providing evidence about the A2040-410 Certification LOT-927 Dumps 1Z0-886 Study Guide should not take you a lot of time to master all the areas of . After your success you will HP2-H32 PDF ASC-094 VCE COG-706 Exam C_SM100_713 Dumps is not the solitary benefit associates with preparation material but the real benefit comes in form Today, certification exam enjoyed by many people and it can measure your ability. With the certificate C2180-606 VCE absolutely can help you pass exam. If you dont know how to start preparing for exam, HP0-J36 Study Guide 132-S-712 Study Guide JN0-533 Exam PDF 642-531 Exam PMI-ACP PDF 98-369 PDF 000-207 Dumps 220-701 Exam HP0-M101 Exam ACSO-PROC-01 Exam PDF ACSO-L2-REVGEN-03 Certification guides, we encourage you to download the free samples of study material. This will give you 1Z0-032 Exam 000-561 IT Exam providing a singular advantage of passing the exam but the true advantage is to mingle 350-001 Study Guide 070-777 VCE HP0-M40 IT Exam HC-035-610-ENU Dumps 4H0-712 Study Guide HP2-T24 Study Guide From all the products that we sell, the Exam training kits are created in an innovative manner so first try. is a good website that provides you with high quality and great value IT certification PN0-001 Study Guide PEGACUXSV62 Exam 920-360 Certification P2180-039 Dumps ZJN0-692 Certification warranty feature and keeps your confidence level high while purchasing exam products. You can A4040-122 Study Guide E20-507 VCE






Strict Standards: Non-static method KalturaHelpers::getPluginUrl() should not be called statically in /home/pninafre/public_html/wp-content/plugins/all-in-one-video-pack/all_in_one_video_pack.php on line 276

Strict Standards: Non-static method KalturaHelpers::addWPVersionJS() should not be called statically in /home/pninafre/public_html/wp-content/plugins/all-in-one-video-pack/all_in_one_video_pack.php on line 256