האתר של פנינה פרנקל

בגלל הבטן גדולה של אימא לא נשלחנו לאוהלים.
אחרי צעידה ארוכה בשביל הקוצים הגענו. נכנסנו לחדר הענק עם גג חשוף כמו גלים מתעגלים גבוה למעלה ואמר אבא "זה הבית החדש שלנו במעברת בית-ליד". המיטות שלנו חיכו לנו בפינה. שום דבר בחדר לא היה דומה לבית שלי. לא מיטת הברזל עם כתמי חלודה, מכוסה סדין צהוב משימוש. לא הכיסא העקום שלצידה. ולא האור המסנוור שחדר בעד לחלונות הצרים. הכול היה שונה ממה שהכרתי. בעד החלונות הופיעו מפעם לפעם צפרים משונות. נכנסו, התעופפו מול התקרה כאילו היה זה המשך של השמים, עד שמצאו את דרכן החוצה.
לכל אחת מהמשפחות שבחדר היו מספר מיטות וסביבן ערמות של מזוודות מסודרות זו על גבי זו. תוך מספר ימים הצלחנו גם אנחנו לארגן את המזוודות סביב המיטות שלנו וליצור לנו מקום משלנו. מכונת התפירה של אימא הייתה המחיצה. הציבנו אותה על ארגז העץ שהגיע איתנו, כך שבסיבובי יד אימא יכלה לתקן כמה מהבגדים הבלויים שנקרעו במסע שלנו בים.
במיטה של המשפחה שממול הציץ אלי ילד חיוור כבן שש שנראה בגיל שלי. אימא הזהירה אותי לא להתקרב אליו. "הוא חולה" אמרה לי. ואמנם, השיעולים שלו לא פסקו כל לילה, גם כשאמו הסתובבה איתו הלוך וחזור בשביל הצר שבין המיטות. אבל ביום, כשהמבוגרים היו עסוקים, במריבות ובדיבורים בשפות משונות, התרוצצנו אני ואדק בין המיטות ובלי מילים שחקנו לנו במחבואים ובתופסת בין הארגזים והמזוודות.
אימא ישנה במיטה לצידי. מתהפכת מצד לצד והבטן הגדולה שלה נעה כמו כדור ענק שמתגלגל בתוך סל. היא, הבטיחה לי אחות. ואבא, הבטיח שזה יהיה אח. ואני חלמתי על העיניים שלה. כחולות כאלה כמו העיניים הגדולות של הילד ממול שמכסות את כל הפנים החיוורות והרזות שלו. קשה לי לחבק את אימא ואני רוצה שהתינוקת תצא כבר. רוצה שאימא שלי תחזור להיות שלי, רזה ויפה תחבק אותי, תצמיד אותי אל גופה ותנוע איתי יחד בריקוד כמו פעם שם ליד הראי הגדול שהיה לנו שם.
באותו לילה התעוררתי לקול של לחישות ושמעתי את אימא בוכה. אבא חיבק אותה וניסה לעזור לה ללכת. שכבתי במיטה ערה, אך מבינה שעכשיו לא זמן לשאול שאלות. כיווצתי את העיניים כדי שיחשבו שאני ישנה והצצתי לכל צד. שני גברים הגיעו עם בגד לבן והושיבו את אימא שלי על כיסא עם גלגלים, דומה לעגלה שהייתה לי כשהייתי תינוקת, ויצאו איתה מהר מהחדר. אבא אסף דברים בתיק גדול ואמר לשכנה ממול מילים ביידיש כשהוא מצביע עלי והיא הניעה ראשה בהסכמה. כשהסתובבתי ראיתי שגם אבא נעלם. עצמתי עיניים והתכסיתי בסמיכה של אימא. לאחר שעזבו האור כבא, כולם נרגעו וגם אני נרדמתי.
כשפקחתי עניים אבא עמד לצידי."איפה אימא?" שאלתי. "אימא בבית חולים" ענה. "נו מה עם התינוקת היא כבר נולדה?" שאלתי שוב. פניו של אבא התכווצו ושפתיו נעשו ירוקות. "לא, לא תהיה לנו הפעם תינוקת" אמר וכל העצב התיישב אצלו בנקודה שבין העיניים. "התינוקת נולדה חלשה מידי" לחש "אבל אל תדאגי, עוד יהיו הרבה תינוקות" הוסיף וחיבק אותי.
תחילה חשבתי שזו זעה או נוזלת שזחלה מפניו והרטיבה אותי. כשנגעתי בעיניו הרטובות הבנתי. הוא חיבק אותי וכל גופו רטט כמו השולחן של מכונת התפירה כשאימא מניעה אותו ברגליה מהר מהר. התרוממתי על המיטה שעליה ישבנו, הושטתי זרועותיי, חיבקתי את ראשו הרטוב ולחשתי לו "זה יעבור אבא, זה יעבור, אתה צריך להיות חזק, אתה האבא הגיבור שלי." אחר כך היה שקט. אבא קינח את אפו בממחטת בד מקומטת ששלף מהכיס והתבונן בי, כמי שמבינה באמת מה שהוא אומר. "היום תלכי לבית הספר עם זושה האימא של אדק. היא גם תחזיר אותך ותשכיב אותך לישון חמודה. אני חייב לנסוע לבית החולים להיות ליד אימא." הוא ארוז בתוך שקית תחתונים חולצה ומכנסיים, הוסיף את המברשת והסבון הריחני שאהבה ונפרד ממני "שלום ילדה גדולה שלי. את יכולה עוד להמשיך לישון" אחר-כך כיסה אותי ועזב את החדר.

נרדמתי שוב. העירו אותי קולות של קרקור. תרנגולת לבנה התרוצצה מולי, הנה היא מקפצת בין שתי המיטות הריקות ומתיישבת בסל שעל שולחן מכונת התפירה שלנו. היא פורשת ומרחיבה את נוצות הזנב, מגרדת ברגליה ודוחפת לצדדים את סלילי החוטים המפוזרים בתוכו. לאחר מספר קרקורי קוד, קוד, קוקו, קוד היא קמה, עוזבת את מקומה, בהרמת ראש זקופה ומנצחת, פורשת כנפיים ועפה בקפיצה קלה אל ערמת המזוודות, משם אל החלון והחוצה. איך היא עושה את זה? איך הגיעה לכאן בכלל?"
בסל נותרה הביצה. אני מתיישבת, אוחזת בביצה בין כפות ידיי, היא שברירית, לבנה וחמה. תופסת במחט התקועה בסליל החוטים האדום, נוקבת בזריזות חור לפנים וחור מאחור, כמו שאימא לימדה אותי כשהיינו בכפר. אני מצמידה את החור לפי, מרימה את הראש ויונקת אט אט, ובזהירות, הפה שלי מתמלא בנוזל החמים והסמיך שזורם בעונג לתוך גרוני, עד שאני שומעת את קולות החרחור של בועות האוויר החודרות במיכל הריק.
אני מלקקת שפתיים ומתבוננת מול האור בקליפת הביצה הריקה ורואה בתוכה ארמון לבן: "הנה יושבת שם בפנים הנסיכה שנלכדה, עוד רגע תבוא פֶיָה טובה להציל אותה. אבל הבָּבִּיָגה מיערות הצפון, חודרת פתאום מבעד לחור, וכל הקירות מתמוטטים" ידי, הן אלה הלוחצות בקליפת הביצה שמתפרקת ומתפוררת אט אט. אני מנסה לחברה מחדש אך ללא הועיל.
גם היום, נדמה שאני עדיין אוחזת פיסות של אותה קליפת ביצה שבורה. מחפשת יום יום את המילים המתאימות, כדי להדביק את השברים. מול עיני נמשכים הקרבות שנקטעו בין הפֶיָה לבָּבִּיָגה שבתוך קליפת הביצה הריקה, עד שהנסיכה תצא לחופשי.