פורסם ב"אפריון" כתב עת לספרות תרבות וחברה 103 תשס"ח 2008

זהו, נגמרה החגיגה, מה יהיה על כל התכניות שלי? דווקא עכשיו זה צריך היה לקרות לי? עד שהצלחתי סוף סוף, להחליט ולעזוב את המקום המחורבן הזה, עם המכשפות שמיררו את חיי כל יום ולמצוא עבודה חדשה. לעשות זאת, למרות מחאותיו של יודה, שחשש לארוחות שלו, שלא תהיינה מוכנות בזמן בשל שעות עבודה רבות שיהיו לי מעתה, והפחד ההיסטרי שלו שמַדֵי השוטר לא יחכו לו מגוהצים כל בוקר לפני לכתו לעבודה במשטרה.

אני מנסה למשוך את הרגל כלפי מעלה והיא כבדה כמו גוש אבן ומסרבת לזוז.

בדרכי למקום העבודה החדש, בעירית רמת גן, כשעברתי בשביל מהמדרכה שברחוב ביאליק 37 ועליתי לכוון  הבניין,  העטוף בצמחיה ירוקה כיאה לעיר גנים, מעדתי על אבן בולטת, החלקתי ונפלתי מעל לערוגה הידועה ביותר בעיר. זו שצורתה שעון מפרחים ושני מחוגים מסתובבים בה ומראים את השעה . דווקא כאן ליפול, חשבתי לעצמי. להטיל את הגוף השמן שלי במקום שבו לכל פרח ולכל שיח יש גננים מיוחדים שמטפלים בהם במשך עשרות בשנים. עוד יחשבו שנפלתי בכוונה. משהו יכתוב על זה בעיתון "עובדת העירייה התמוטטה ליד שעון הפרחים המפואר, דמי ההחזקה והתפעול של השעון הם פי כמה…ממשכורתה החודשית."

המכנסיים, נקרעו ובוץ דבק בהם. ניסיתי לבלום את נפילתי בעזרת ידיי ונדקרתי מענפי השיחים. פי התמלא פתאום באדמה הלחה שסביב לערוגת הפרחים וגם לאחר שירקתי שוב ושוב, חשתי עדיין בגרגרים שיחד עם ריח הדשא הגזום גרמו לי בחילה.

רצועת עור אדומה נשחקה ברגלי הימנית ושביל של דם החל מתפתל לאט מאזור הברך כלפי מטה. עוד לפני שדאגתי למצב הפצע הייתי טרודה בחיפוש אחר סיכת ביטחון. כדי לסגור ולהסתיר את הרגל שנחשפה לעיני כל. הצצתי במבוכה בקבוצת האנשים שהתאספה סביבי: מתלחשים זה עם זה, מסבירים לאחרים ומצביעים עלי; כאילו הייתי מוצג או שחקנית המופיעה לפניהם. חלקם, מנסים לעזור וחלקם מתעלמים. אבל אלה וגם אלה שומרים על מרחק. פוחדים להתקרב שמא ידבקו במחלה מדבקת ומשאירים אותי שרועה על האדמה. אני משתדלת להתעלם ממעגל האנשים שמקיף אותי ומחפשת בקדחתנות בתיק. תמיד ידעתי שמשהו יקרה לי. וסיכת ביטחון תמיד מוכנה אצלי שם.

איך אקום? אני שואלת את לעצמי, מה קורה לי? זה לא הגוף שלי.

לא להאמין, אבל בתוך כל ההמולה הזאת, אני נזכרת פתאום, בסרט של היצ'קוק על הגיבור שישב מול החלון עם רגל מגובסת וצפה ברצח שהתרחש בבית ממול. גם אותי יושיבו עכשיו על כורסה במרפסת, ואשאר תקועה ותלויה באחרים: יודה, תביא לי כוס מים! יודה, תפתח את הטלוויזיה! יודה, תסדר לי את הכרית! עכשיו, אאלץ לראות את פניו המתכווצים בכעס עצור בכל פעם שיהיה עליו לעזור לי מי יעזור לי להתרחץ, להתלבש? איך אתרגל ללכת עם קביים? כל אחד יעצור אותי ברחוב יעוות פרצופו וישאל: "מה קרה לך? איך עשית את זה?" ואני אצטרך לחזור עשרות פעמים על הסיפור, לתאר את הנפילה, את הכאב ויהיה עלי לשמוע את הסיפורים של החברות שלי על השברים והצרות שקרו לכל אחת מהן.

מה הייתי עושה אם היו לי עכשיו ילדים קטנים? מי היה מטפל בהם? לא מבינה מהיכן עולה פתאום מחשבה כזו במוחי. שוב הייתי זקוקה לאימא שלי שתבוא לעזור, תבשל, תנקה, תאכיל, ובאותו הזמן תסביר לי כמה לא מוצלחת אני 'אפילו מהעבודה זרקו אותך' היא תזכיר לי.

"אימא לא צריכה לצאת לעבודה. שבי כמוני בבית ותגדלי ילדים". כך דיברה אלי גם אז כשאורי שלי עוד היה איתי. "הכול בגללך" התריסו בי עיניה, כשחלה בגיל חמש מחיידק אלים. "מי משאיר תינוק בן עשרה חודשים במוסד מלוכלך עם מטפלות שרק אלוהים יודע מה הן עושות איתו במשך היום" תקפה אותי מרגע שנולד. עיני דומעות בכל פעם שאני נזכרת בעיניים הכחולות שלו. הן מלוות אותי לכול מקום. מחייך אלי וקורא לי "אימא, אימא אוכל!" אולי באמת יכולתי לעשות דברים אחרת והוא עוד היה איתי.

ימים ולילות ישבה אימי לידי במחלקת הילדים ב"תל-השומר" דואגת, בוכה ועוקצת "למה לא הנקת אותו? ילדים שמניקים אותם לא חולים. החלב של אימא מחסן אותם". ויודה, יודה נעשה פתאום שוטר מסור. כשלא יכול היה להתמודד עם הכאב הוא ברח, פשוט ברח לעבודה. כל משמרות הלילה והיום נפלו עליו אז, כשכול כך הייתי זקוקה לו לצידי – שיחבק, שילטף, שיגן אלי מפניה ושיגיד מילה טובה. והילד זועק מתוך שנתו "אבא, אבא". ויודה, הוא לא היה שם אפילו כדיי להיפרד ממנו ברגעיו האחרונים. אפילו פעם אחת לא קרא לי "אימא" מתוך שינה.

אני שוכבת על האדמה הבוצית ומתבוננת באדישות ברגל שלי המדממת. "מה איתך? מה את עושה שם?" היה יודה גוער בי, לו מצא אותי כך שוכבת על האדמה הלחה. "תסתירי! כל העולם צריך לראות את הרגל השמנה שלך?" היה מוסיף תוך פניה לאנשים שמסביב. ואני יושבת כאן על הדשא, ומתגלגלת אחורנית בזמן, לתוך הימים שאחרי. כשאורי כבר לא היה. זוכרת איך פחדתי להתהלך בבית, כשהשקט חותך את האוויר והעיניים הזועמות של יודה משחרות לטרף: "איך את מכבסת? למה יש כתמים על החולצה? איך את מבשלת? למה המרק חריף כל כך? למה את מפילה כל דבר?" מזל שאחרי השבעה' יכולתי להימלט לעבודה לכמה שעות.

אוף, איפה, איפה היא סיכת הביטחון הזאת רק אתמול ראיתי אותה בתוך התיק, מה עושים? לאן היא נעלמה? בידי האחת אני אוחזת ואוספת את חלקי הבד הקרועים, כדי להסתיר מעט את הרגל החשופה. ביד השנייה, מנסה שוב להתרומם ולקום. כאב חד מפלח את הרגל שהתנפחה בינתיים והכחילה סביב לברך. אני נושכת שפתיים מכאב עד לעצירת נשימה, מתבוננת סביב ומרגישה שכל העיניים בוחנות אותי ולועגות לעורי החיוור, לקפלי השומן הגלויים סביב השוק וליד המפרק. לו רק יכולתי להסתיר מעט את הביזיון הזה אני חושבת, תוך כדי חיפוש עקשני. הרגל החשופה קשה עלי יותר מהכאב הנוקב ברגלי. לכול הרוחות! בשביל מה יש בתיק הזה כל כך הרבה תאים ורוכסנים. למרות הכאב, אני נשענת על המרפק, תוקעת ראשי בתוך התיק, ממששת כעיוור באצבעותיי בעצבנות בכל פינה.

פתאום אני שומעת קול מאחורי: "שלום גברת, אני חובש צבאי". אני מפנה פניי, ומולי, כפוף אלי, יושב חייל צעיר. מבלי להמתין לתגובה הוא בוחן את הפצע, מוציא מתרמילו תיק עזרה ראשונה וחובש את מקום הפגיעה. כשהוא מסיים, אני נרגעת לרגע ונזכרת במקומה של סיכת ביטחון. מכניסה את היד לתא ניסתר שבארנק, ומוצאת אותה מיד. אני מחברת את החלקים של המכנס הקרוע. העיקר שלא רואים. האנשים סביב מתפזרים מחוסר עניין.

"אל תדאגי, זה פצע חיצוני בלבד" אני שומעת את קולו השלו לידי. הוא אוחז בזרועי ואני, מפנה מבטי אליו בחיוך. "השעני עלי ונסי לקום" ואני ספק נשענת ספק מחבקת אותו לעיני כל בלי בושה. כמו במטה של קסם הרגל הכואבת חוזרת להיות חלק מגופי. אני מתרוממת ומתקדמת לצידו. מרגישה את חום גופו, את החספוס של בגדי החאקי העבים ואת הריח החריף של הזעה הספוג בהם. שואפת את ריחו לנחירי כבושם נפלא כשמפי נפלטת אנחת רווחה.

אנחנו קרבים לתחנה של אוטובוס 67 הקרובה. אני מתיישבת בנפילה על הספסל ומנופפת לחייל שמתרחק ממני בריצה לכיוון הג'יפ הצבאי. "חכה רגע, איך קוראים לך?" אני צועקת אחריו, הוא מנופף בידו עולה לרכב ונעלם.

ריח הזעה הזה מוכר לי, הייתי בהם לא פעם בחלומותיי, כזה היה ריחו של סמי הבן של המשרתת שלנו בבית האדום בו גרנו, ברובע המלאח שבמרקש. הריח מעלה בי תמונות – מבטיו החטופים והחיבוקים שלנו על הגג ובפינות נסתרות בבית. והזעם של אבא ואימא כשהקשר שלנו התגלה. הכל הסתיים כשאבא השליך את אימו לילי לרחוב, יחד עם בנה ושתי הבנות הקטנות. לא ראיתי אותו מאז וגם לא עלה בידי לחקור לאן נעלמו. מתי בדיוק ויתרתי על התחושה הזו? אני מנסה להיזכר בה, כדי להיאחז חזק בנקודת הזמן ההיא למחוק ולנער ממני את כל המיותר.

בינתיים אני מוצאת בתיק את בקבוק המים שלי. גומעת ממנו בלגימה אחת, נרגעת לרגע. מיישרת ומחברת שוב את החלקים של המכנס הקרוע. הנה, כמעט ולא רואים דבר. בארנק, אני מגלה גם שפתון בצבע כתום, פותחת אותו ומושחת בזהירות על שפתיי. אפילו מזדקפת מעט. בהבעה של 'אני בסדר'. מולי מופיעה ילדה קטנה. היא מתבוננת בי לרגע ושואלת: "גברת מאיפה יש לך אודם כזה יפה? גם אני רוצה". אני מפנה גופי אליה וצובעת גם את שפתיה בכתום. האוטובוס מגיע אני נשארת במקומי ומחייכת אליה. יש לי זמן, שום דבר לא בוער, לעולם לא מאוחר לנסוע הביתה.