האתר של פנינה פרנקל

נכתב ב-13.11.2005

העיר כולה הייתה מוצפת. לא ניתן היה עוד לעבור ברגל ממקום למקום. כלי רכב גבוהים בלבד הצליחו לפלס לאט את דרכם במים, ובתוכם דחוסים תושבים מבוהלים המנסים לברוח ולהציל את נפשם. הגשמים גברו. גלי ענק מהים פלשו לחוף וכיסו את פני האדמה.

אתי חזרה הביתה רטובה, לאחר ניסיון כושל לצאת לרחוב. סוף סוף מצאה שימוש למגפיים הגבוהים שקנתה בסוף החורף שעבר. כשחזרה הביתה עם רגליים יבשות, היא חייכה אליהן וליטפה אותן בהכרת תודה. מבזקי החדשות בטלוויזיה נעשו מאיימים משעה לשעה. שמעה את הפניות אל הציבור לעזוב את הבתים ולהתרחק מהעיר. אבל הדברים כאילו לא הופנו אליה.

יורם בעלה שעבד במהלך השבוע בעסקיו בירושלים צלצל אליה בלי הפסק, מתחנן שתבוא אליו. "השאירי הכול! עזבי את אילת סעי לשדה התעופה ובואי לכאן! למען השם אתי, אל תעשי שטויות!" זעק אליה מבוהל. "בואי מהר לפני שיהיה מאוחר!" היא הקשיבה בשקט, הניחה את השפופרת וחזרה לשבת בכורסה. לרגליה נעלי הלכָּה השחורות אותן קנתה לקראת החגים. המגע הקריר שלהן הרגיע אותה. היא הסיטה את הווילון ועקבה בהתפעלות אחרי הרוח הסוערת, תנועת עצי הדקל המתכופפים עד קצה יכולתם מצד לצד ובמכוניות צפות שנראו כמו מפלצות ים שבאו לכבוש את העיר. כיוון שלא יכלה עוד לצאת לרחוב הסתפקה בהחלפת נעליים ובצעידה בהן על פני השטיח הרך בביתה. כל צעד הזכיר לה נשכחות.

נעליי הלכה שלרגליה היו יקרות לליבה במיוחד. זכרה איך קרצו לה מחלון הראווה. בלי היסוס נכנסה לחנות מדדה אותם והציצה ברגליה הצועדות במראה הנמוכה שבחנות וציירה בדמיונה את חלקי גופה העליונים כמו הייתה שוב נערה המופיעה בתפקיד ראשי בהצגת סיום השנה. היא קנתה אותן מיד. שעה ארוכה צעדה ברחובות, קופסת הנעליים בידה וחיוך נסוך על פניה. בחרה במדרכות עוקפות והאריכה בכוונה את הדרך הביתה, כדי לעכב מעט את מימוש העונג הקרב שבנעילתם.

מהדורות החדשות חזרו והודיעו על סופה משתוללת. הים געה והציף את רחובות העיר. הם היזהרו את התושבים שנותרו בבית לעזוב מיד ולהגיע למרכזי האיסוף על רכסי ההרים. היא התבוננה במראות כאילו התרחשו במקום אחר. השכנים עסקו בסגירת פתחים של חלונות ותריסים ובהכנת שקי חול בדלת הכניסה. אך היא התבוננה בהם, והמשיכה להסתגר בחדרה בקומה השנייה, ללטף את אוסף הנעליים ולסדרם.

בכל פעם שקנתה נעליים חדשות נהגה לשכב לישון איתן. צמודות היו לכפות רגליה מונחות על הסדין הלבן מתחת לשמיכה וכל גופה ערוך כדי לקבלם אליה בטקס של חניכה. מאז שיורם עזב לעסקיו יכלה לישון עם הנעליים ללא האימה המתמדת שיתעורר ויצעק עליה פתאום: "אתי, מה אייתך? השתגעת! מה, את שוב את ישנה עם הנעליים במיטה?" יכלה לעצום עיניים, לכווץ את הבוהן כדי להרגיש בהתנגדות של הדופן הרכה ובחספוס של הסוליה הפנימית. להתכרבל בהן כמו היו פוך מלטף למגע ולהירדם לתוך חלום. בדמיונה הייתה, מהלכת לקצב של תופים קדומים בנקישות עקב.

במיוחד אהבה להקשיב לצליל הנקישות של העקבים כשצעדה על ריצפת העץ או על פני מדרכות האספלט. כשצעדה על שטיח עבה שבלם את צליל הנעלים נבהלה לפעמים ורצה אל הראי לבדוק אם נעלמה או הפכה לבלתי נראית. בימים בהם קמה עליזה, סודרו הנעליים הצבעוניות כמו בצעדי ריקוד. ואילו ברגעים של עצב הן פוזרו בכל פינות הבית כמו נוצות לאחר מריטה.

בעצם, היה זה יורם שלימד אותה את משחקי הנעליים. עוד באותם ימים הראשונים. לפני כל משגל נהג לנעול לה נעליים דמיוניות תוך כדי ליטוף וליקוק של כפות רגליה. מתחיל היה בבוהן ממשיך במגע קליל על כל אצבע וסוגר על הזרת הקטנה. מחליק לאורך כף הרגל המתוחה, מתעכב בשקע הרך, נוגע לא נוגע, כמו מגע של נוצה קלילה. מתבונן בפניה רוויות העונג, ממשיך אל הקרסול וכמו מצייר עליו רצועות ולולאות לסגירה. עולה מעלה, גולש בליטוף קל בין שוקיה, מרטיט נימים בכל תאי עורה ומעביר נוצה של עונג שפיזרה את הזרמים בכל חלקי גופה. ואז, בהפתעה. היה שולף מאחורי הכר סנדל עם עקב דקיק ומתחיל לנעול אותו על כף רגלה.

תחילה היה אוסף בעדינות את אצבעותיה ומכוון אותם פנימה. אחר כך, מותח את הסוליה על פני כף הרגל. אוחז באבזם הזעיר שליד הקרסול מכוון את הלשונית לחור המתאים וכשסיים סגר במהירות. כמו לכד אותה בכלוב. מרגע זה הסתיים לגביו המשחק. הוא היה פונה למטבח לעשן או להכין לעצמו כוס תה. אפילו לא התבונן בה, שוכבת לוהטת וגופה מצפה. לימים למדה להמשיך בלעדיו. הסתפקה בנעליים. נהגה למתוח את רגליה לתוכם ולהניעה קלות את כף ידה בתוך הבשר הלח והרוטט שבין רגליה עצמה עיניה ונתנה לנעליים לבחור את הדמות שחיבקה וחדרה בה. כשמשולש המתח שבה התארך מהקדקוד עד קצה הבהונות הלכודות בתוך הנעל היה מתפרק בה עונג רך וחמים. היו לה נעליים מכול הסוגים. כול נעל שחררה מתוכה דמות אחרת שהביאה לסיפוקה. היא מעולם לא בדקה את מספרן. הן היו מונחות במגרות השונות, חלקן עדיין בקופסאות שהובאו מהחנות, וחלקן על אצטבאות מאולתרות. חלקן פזורות על פני הבית מסמנות עקבות של מסלולי ההגעה והעזיבה שלה.

באותו בוקר דפקו על דלתה אחרוניי השכנים, עמוסים תיקים ומזוודות. הם באו להודיע לה שהם עוזבים ובקשו שתפקח עין שלא יפרצו לביתם. היו גם כאלה שהציעו לה, לשם נימוס, לבוא אתם. אבל היא התחמקה והסבירה שיורם עומד להגיע ועליה להמתין לשובו. השכנים עזבו. והיא פנתה אל מגירות הנעליים שלה והבטיחה להן "אל תדאגנה יקירותיי, יש מי שדואג לכן. אני לא משאירה אתכן כאן, אני לא עוזבת בלעדיכן."

היא חזרה להתבונן בסערה שהתחוללה בחוץ. נמשכה כמו מהופנטת אל כוחות הזעם וההרס. רהיטים התעופפו באוויר, גגות התרוממו מעלה וצנחו פתאום למים כשהרוח מאסה בהן. פה ושם הבחינה בבני אדם שנראו כמו חיפושיות המנסות ללא הצלחה לנוע ממקום למקום. הרוח הטילה את עמודי החשמל ממקום למקום והעיפה באוויר אבנים כבדות שמרדו בכוח משיכה. אתי ישבה מרותקת. ליבה ניכמר על החתולים והכלבים שניסו לשחות במים עד כלות נשמתם כדי למצוא מקום מפלט, ברגע מסוים ראתה אותם נחלשים, נכנעים פושטים גפיים וצפים על פני המים.

חיות המחמד שלה היו הנעליים. כשהייתה חוזרת הביתה מהעבודה מיהרה אל המגרות ובירכה אותן לשלום. הנעלים המתינו לה, נדחפות להיות ראשונות לקבלת הליטוף הטוב. חרדות לדעת מי תזכה להינעל על רגליה ומי תמתין להזדמנות הבאה. חלקן השלימו עם הגורל להישאר תמיד במגרה כי לא התאימו לשום מקום וזמן ואלו האחרות התעייפו, התעקמו ונשחקו מרוב שימוש. שעות הייתה יושבת בבית ומלטפת אותן אחת אחת, מריחה את ריח העור והזעה שנמהל לתוכם.

המים החלו לפרוץ אל תוך הקומות התחתונות. לרגע חלפה בה תחושה ממשית שההרס קרב ובא. אבל, כשצוותי ההצלה עברו בסירות וקראו לאנשים מהקומות הגבוהות לצאת ולעזוב, הסתתרה מפניהם כדי שלא יידעו על קיומה. הקשר הטלפוני נותק והצלצולים המטרידים של יורם פסקו. גם הטלוויזיה הפסיקה להטריד אותה כתוצאה מניתוק זרם החשמל. רק קולות הגשם והרוח ליוו אותה כרקע קבוע ביום ובלילה. צוותי ההצלה נואשו מלמצוא מישהו בבית ונעלמו. פתאום, השתתק הכל. אפילו הרוח נרגעה. הייתה דממה בחוץ. כשפסק הגשם נשמעו קולות המסוקים שעברו מעל לגגות כשהם נושאים אייתם אנשים אחרונים שחילצו מתוך הבתים.

בבוקר, שמחה לראות שהגשם פסק, אפילו השמש חייכה לרגע ושלחה קרניים. אבל, מיד הסתבר לה שהמים העכורים העולים מצינורות הביוב, קרבים לחלון שלה ומתחילים לזחול פנימה מבעד לסדקים. חששות של ממש התחילו לנקר במוחה. עוד רגע, יגיעו לתוך החדרים ויחדרו אל מגרות הנעלים. היא עזבה את מקום מושבה הקבוע ליד החלון הסתובבה בחדר ומפעם לפעם פנתה אליהן מודאגת "מה עושים? איך אני מצילה אתכם, נעליים שלי?"

מבט חטוף בשרוכים הארוכים של נעלי ההתעמלות הביא אתו את הפתרון. היא התיישבה והתחילה לקשור את הנעליים זו לזו בעזרת שרוכים או שהכניסה אותן בזוגות לתוך שקיות פלסטיק ששמרה מהסופר וקשרה עם רצועות של גומי לבן שמצאה בבית. המים זרמו פנימה מכל צד. כשסיימה, התמלא החדר בשרשרת ארוכה של נעליים כמו נחש אין סופי מחובר מחוליות לבנות. רק אז, שמה לב שרגליה יחפות ושקועות בתוך המים. שמחה לקראת נעלי הפלטפורמה שקרצו אליה. הן היו היחידות שנותרו במגרה. בשל עוביין לא הצליחה להכניס אותן לתוך השקיות שהכינה.

כשהופיעו לראשונה בחלונות הראווה לא היו לטעמה. למרות זאת, קנתה לעצמה זוג אחד, כדי לצאת ידי חובה. תקופת החניכה שלהן הייתה לה לסיוט. בלילות, כשישנה איתן, חלמה שמשקולות ענק מושכות אותה מטה כאילו מוסמרו רגליה לאדמה. אך אט אט התרגלה אליהן. הסתגלה לתחושת הכוח שבעמידה החזקה ולמגע של כף הרגל הלוחצת ומתחברת לכיוון השורשים. הנעליים האלה, שינו את גווה שהזדקף. השוקיים התרחבו, הכתפיים המכווצות התיישרו לכל צד, הצוואר נימתח כלפי מעלה והסנטר הזדקר פתאום בנחישות קדימה .

עכשיו, כשנעליי הפלטפורמה הדוקות לרגליה, פנתה, לקשור את קצה שרשרת הנעליים אל ידה הימנית. אחר כך, טיפסה על השולחן שליד החלון והושיטה את ידה השנייה החוצה מנופפת במטרייה האדומה שלה. היא ידעה שאין טעם לצעוק. כי אין בסביבה איש כדי לשמוע אותה אבל האמינה, שאחד המצילים יראה אותה ויבוא להצלתה. שעה ארוכה ישבה ליד החלון. היד עם המטרייה כבר הייתה נוקשה מרוב כאב וכמעט אמרה נואש כשלפתע כשהרוח פסקה היא שמעה את קולו של טייס המסוק שריחף מעל הבית קורא לה במכשיר ההגברה שבידו: "הגברת עם המטרייה האדומה! הגברת עם המטרייה האדומה! הניעי אותה אם את שומעת אותי!" בהתרגשות החלה להניע את הידית. "אני שולח אליך סירה לאסוף אותך, החזיקי מעמד!"

לאחר מספר דקות ראתה סירה לבנה קרבה לחלון. אתי הרגישה שהרגע הגדול שלה מגיע. בהתרגשות בדקה שוב את אחיזתה בשרשרת הנעליים. שלחה לעברן מבט והזמינה אותן לבוא אחריה, כמו מפקד המוביל את פיקודיו לקרב. כשפתחה את החלון הושטו לעברה שתי ידיים חזקות. בתנופה אחת שלפו אותה מהחלון והושיבו אותה בירכתי הסירה. "איפה החפצים שלך? אין לך תיק? לא לקחת מעיל?" שאל נהג הסירה. היא רעדה מקור ולא ענתה. "קחי תתעטפי, כדי שלא תירטבי כולך" זרק לעברה שמיכה יבשה. "שבי מהר, ואיחזי חזק. כדי שלא תפלי!" פקד אליה בטון דואג. הוא היפנה ראשו, הציץ בה שוב כדי לבדוק את ישיבתה, הזדרז להניע את המנוע. הסירה פילסה דרכה ושעטה קדימה.

רק לאחר שעברו כברת דרך ארוכה הפנה נהג הסירה שוב פניו לאחור והבחין בשובל הארוך המלווה אותם על פני המים. "מה זה?" צעק אליה בתדהמה. "מה את סוחבת שם?" הרים קולו. אבל, היא הסתובבה לאחור כלא שומעת ועקבה בדאגה אחר שרשרת הנעליים שליוותה אותה כמו שובל ארוך של כלה – עולה ויורד על פני הגלים, ונע מצד לצד בהתאם לתנועות הסירה. אתי עקבה אחר הנעליים ולא הרגישה בקור, ברוח ובגשם שניתך על פניה. הייתה מרוצה שנהג הסירה נאלץ להיאבק בגלים. כך, הניח לה ולא התערב במעשיה.

תחילה זרם הכל לפי תכנית ההצלה שלה. אבל, פתאום התמוטט ענף ונפל לכיוון הסירה. במאמץ רב הצליח המציל שלה לתמרן ולמנוע את נפילתו על ראשם. הענף קרס לתוך המים והכה בשרשרת הנעליים שנקרעה בין רגע. אתי ניתרה ממקומה וניסתה לקפוץ לתוך המים כדי להציל את הנעליים שהתפזרו. אבל כשניסתה להרים רגליה חשה לפתע שהן כבדות ולא מצליחות לזוז. סוליות הגומי העבות של נעלי הפלטפורמה ספגו מים נדבקו בקרקעית הגומי הרטובה ונצמדו אליה בכוח. היא התכופפה ומתחה זרועותיה כדי ללכוד את הנעליים, ששטו להן סביב כמו ברווזונים מיותמים. ניסתה שוב ושוב לקפוץ אחריהן כדי לאסוף אותן מתוך המים, אך נעלי הפלטפורמה קיבעו אותה מקומה.

הסירה עצרה פתאום. אתי נפלה לאחור ונתקלה בספסל וכאב חד פילח את גבה. היא התמוטטה. הסירה חזרה לנוע והתרחקה מרגע לרגע מהמקום. בשארית כוחה, נשענת לאחור בעזרת הידיים הרימה את הראש והצמידה מבטה בכאב אל "ברווזי הנעליים" שליוו אותה סביב. מנסה להניע ראשה בקצב ולהצטרף לריקוד שהן מרקדות לפניה, נעות מעלה ומטה על פני המים ומסתחררות סביבן בין אדוות הגלים העגולים שנוצרו מהדף המנוע. היא עקבה אחריהן עד שהתפזרו ונישאו הרחק הרחק, על פני הגלים ונעלמו מעיניה.

כשהגיעו למקום האיסוף. מצא הנהג בסירתו אישה מעולפת, קפואה ורועדת מקור. אחרי שנאלץ לגזור בסכין את רצועות הנעליים שנעלה כדי לחלץ את רגליה הוא נשא אותה על ידיו לתוך הבניין. לרגע פקחה אתי את עיניה, הרגישה בזרועות האוחזות בה בחוזקה והביטה בכפות הרגלים היחפות שטולטלו מצד לצד זרות ומיותרות, כמו שייכות לבובת סחבות שלא הכירה מעולם.