פורסם ב"ספרות ילדים ונוער" חוברת ב' (126) תמוז תשס"ז – יולי 2007

"פולה! פוליצקה!!! הביתה, שיעורים!!!" אני שומעת את אמי קוראת לי מבעד לחלון המטבח. "רגע,אני, עוד מעט!" אני עונה. עומדת לפני משבצות הקלאס המצוירות בגיר על הבלטות [מרצפות] הגדולות בשביל הכניסה. לאורו החיוור של פנס הרחוב אני מתבוננת במזל, חברתי החדשה מכתה ג', המקפצת בזריזות ובקלות על רגל אחת ומזיזה במיומנות את האבן השטוחה ממשבצת למשבצת.
הנה היא כבר במשבצת האחרונה, עושה סיבוב בקפיצה אחת, אוחזת באבן ומקפצת בחיוך של ניצחון חזרה לנקודת ההתחלה. הנה עכשיו היא כבר ב"חמישי" ושרלוט חברתי, היושבת על האדמה לצד השביל, כבר עברה את המשבצת של "השישי" ורק אני תקועה ב"שני". בכל פעם שאני מגיעה לקפיצת הסיבוב, אני מוצאת עצמי דורכת על אחד הקווים וחברותי זועקות בשמחה "פסולה! פסולה!".
אימא שלי… השיעורים, למה היא צועקת שם? מה היא רוצה ? היא לא רואה כמה המצב שלי קשה?. מתי מזל כבר תמעד, הנה היא מגלגלת בזריזות את האבן השטוחה מנסה לכוון למשבצת השישית, אבל זו נתקעת במשבצת השלישית.
"תורי!" אני קופצת בשמחה תופסת את האבן ובריכוז רב מנסה לשלוח אותה בהחלקה אל המשבצת השנייה, לא  חזק מדי ולא  חלש מדי, הנה הצלחתי! האבן נוחתת במרכז. אני מנתרת קלות אל המשבצת הראשונה, עוברת לשנייה ומייצבת בזהירות את רגלי האחת כשהאבן לצידה של הנעל. למרות הקיץ החם אני נועלת נעליים חומות גבוהות עם שרוכים. אימי חתכה בהם את החלק הקדמי כדי לאפשר לאצבעות שלי, שצמחו מאז השנה שעברה, לבלוט בחופשיות החוצה ולחסוך קניית נעלים חדשות. מזל,  לעומת זאת, נועלת סנדלים של אחותה הגדולה, הם אומנם גדולים עליה אבל כיוון שהם סגורים לפנים היא יכולה לדחוף את האבן בביטחון עם החלק הקדמי. הצלחתי לקפוץ, לדחוף ולהעביר את האבן ממשבצת למשבצת. עוד משבצת אחת ועכשיו קפיצת הסיבוב, כל גופי מתוח לביצוע המשימה,  הופ, והצלחתי! חברותי ממהרות לבדוק האם דרכתי על קו כלשהו, אבל רגלי ניצבות הפעם ללא תזוזה – כל רגל במרכזה של המשבצת המתאימה.
האבן בידי ואני ממשיכה לדלג בשמחה על רגל אחת לקראת הסיום, כששוב נשמע קולה של אמי ספק פקודה ספק תחינה: "פולָה פולה'לֶה קים שוֹיִין אַ הַיים, מן דַארף מַאכֵען דִי שיעורים, עֵס ווֵארט שפֵעיִיט"*. גופי מתכווץ כולו. שוב היא מביכה אותי עם היידיש שלה. רק זה חסר לי עכשיו, שגם חברותי החדשות ידעו שאני מדברת עם אימא שלי ביידיש. אני עושה עצמי לא שומעת ולא עונה, כאילו לא התכוונה אלי, מתבוננת במזל ואנט בודקת את הבעת פניהן, אולי הן לא שמו לב. כמה מאמצים אני משקיעה כדי שלא תחשוף אותי עם היידיש שלה: בכל פעם שהיא מוזמנת אל בית הספר אני מסבירה שהיא חולה, או בעבודה, או סתם שכחה לבוא. באוטובוס אני מתיישבת רחוק ממנה כדי שלא תפנה אלי ביידיש בפני ציבור של אנשים, אולי מישהו שם יזהה אותי, וכשאנו יורדות מהאוטובוס אני מדברת אליה בקול רם בעברית כאילו כך נהוג אצלנו תמיד.
המשחק שלנו נקטע לקולה המצלצל של מדאם סוזַאן: "שרלוט!!, וֵוֶיאֵן אַ לַה מֵזון, וִויט!!!" שרלוט מתרוממת ברטט קל, אוספת במהירות את אבן הקלאס האישית שלה ובלי לומר שלום ממהרת הביתה. גם מזל מתרוממת באכזבה קלה ופונה ללכת הביתה. ואני עולה בשביל פותחת את דלת הבית ועוברת את המפתן. בפנים הכול מואר באור אחר.
אני נכנסת ישירות למטבח. ליד הקיר שולחן קטן עטוף שעוונית משובצת, צנצנת זכוכית שקופה במרכז עם קוביות סוכר לתה. בפינת השולחן הספר, המחברת והעיפרון המחודד כמו ממתינים לי בנזיפה. אני מתיישבת ליד השולחן. אימי, מניחה בזריזות על הכיסא את השמלה שתפרה ובלי לומר מילה, דוקרת את המחט בכרית בד קטנה, מסירה מעל האצבע את אצבעון המתכת קטוע הראש, מתיישבת לצידי, מרכיבה את משקפיה ורוכנת מעל לספר.
על הכריכה רשום "אלף מילים". היא פותחת בעמוד החמישי. בראש העמוד כותרת: "שיעורים לבית". אימי רוכנת מול הספר, מצביעה על המילה הראשונה בשורה ובקול מושאל כמו אינו שלה היא קוראת לאט לאט, מדגישה כל הברה ומשתהה בניסיון לחבר ביניהן: "חָ –  נן עו- לֶה ח-דש, גם ח-נה עו-לֶה " …אני אוחזת בעדינות בידה  מכוונת חזרה את האצבע המובילה שהתקדמה בשורה ומתקנת אותה: "עולָה. היא חוזרת אחרי וממשיכה: "עולָה ח-ד-שָה".
"יופי", אני פולטת, ולרגע קט מציצה באימי מהצד, בוחנת בחיוך את עיניה הנוצצות בגאווה.
*[בואי כבר הביתה צריך לעשות את השעורים, נעשה מאוחר]